ספרה של אזאר נאפיסי, פרופסור לספרות באוניברסיטת ג'ון הופקינס, הוא שילוב של סיפור חיים, ביקורת ספרותית ומסמך חברתי נוקב.
לאחר שב-1995 אולצה להתפטר ממשרתה כמרצה בכירה לספרות אנגלית באוניברסיטת טהרן בשל סירובה לעטות רעלה, הזמינה נאפיסי שבע מתלמידותיה להשתתף במעין "מועדון קריאה" שהתכנס מדי שבוע בביתה כדי לדון ביצירות הגדולות של הספרות המערבית. מאחר שהספרים האלה הוצאו אל מחוץ לחוק, נאלצו הנשים להיפגש בחשאי. המפגשים, שהתקיימו במשך שנתיים עד לבריחתה של נאפיסי לארצות הברית, אפשרו לנשים להסיר את רעלותיהן באופן מילולי ומטפורי, ולבחון בכנות ובאומץ את ההשלכות החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות והאישיות של החיים בחברה איסלאמית. השיחות ביניהן, שסבבו סביב היצירות הספרותיות ובאמצעותן נגעו בחיים הממשיים, מספקות הצצה מרתקת - ומזעזעת - לחיים באירן תחת משטר האייתולות.
בסיפוריהן האישיים של שמונה הנשים שזורים דיונים מאלפים ביצירות של נבוקוב, אוסטן, ג'יימס, פיצג'רלד ואחרים, סופרים שסיפקו לקוראות השראה ליכולתן לשמור על עצמאותן כנגד כל הסיכויים, ושספריהם הפכו "חיונים לחיינו: לא מוצרי מותרות, אלא צורך של ממש." היצירות הגדולות עודדו אותן למרוד, כל אחת בדרכה, נגד הרדיפה והדיכוי. "שם, בסלון, גילינו מחדש שאנו בני אדם חיים ונושמים; ולא משנה עד כמה מדכא נעשה המשטר - עד כמה חשנו מאוימות ומפוחדות - כמו לוליטה ניסינו ליצור עבור עצמנו כיסים קטנים של חירות."