חיים יבין הוא "מר טלויזיה". למעלה מחמישים שנה ניבטים אלינו פניו המוכרים מן המסך הקטן כמגיש החדשות האולטימטיבי.

"אני לא מצטנע", כותב יבין בלי להצטנע, "הכינויים 'כוכב' ו'מר טלויזיה' נעימים לי, אבל לא מעבירים אותי על דעתי. יותר מפעם הקרבתי את כל עיתותי למען סרט, כתבה, עריכת תוכנית...הדור שלי, עמיתי למקצוע ואנוכי, ייצגנו את ה'איש הקטן', שהמצלמה היא נשקו והמיקרופון הוא כלי מלחמתו..."

סיפורו האוטוביוגרפי הנפרש בספר הזה הוא בעצם סיפור תולדותיה של הטלוויזיה הישראלית. זהו גם, במידה רבה, סיפורה של מדינת ישראל כפי שהשתקפה אלינו מן המסך. היסטוריה ישראלית המסופרת מנקודת מבט אישית מאוד אך מעורבת, אופטימית אבל גם כואבת.

זהו גם חשבון נפש אישי נוקב ואמיתי של מי שרוב הציבור טועה לחשוב שאינו אלא אותם פנים יפים שבקופסה. "...לאורך דרכי הארוכה במקצוע, וגם כמובן כצופה, עצרתי לא פעם לשאול - בשביל מה כל זה? מדוע אני מבזבז את כוחותי, את חיי, על אותה קופסת שוטים?" כי בניגוד לתדמיתו הציבורית, חיים יבין הוא גם דוקומנטריסט רב-פעלים שיצר יותר ממאה סרטים דוקומנטריים (!) וסדרות שהפכו לאבן-דרך בדוקומנטציה הישראלית, כמו גחלת לוחשת, שאלה של זהות, הנבחרים וכן ארץ המתנחלים ותעודה כחולה, שתי הסדרות האחרונות שלו (עד כה), ששברו מוסכמות.

סיפורו המרתק של הילד היינץ קלוגר, שעלה עם הוריו מגרמניה רגע לפני וגדל כבן לארנה וזיגי בקריית בנימין, מוגש בספר הזה בשפה בהירה ולא מתחכמת, בנעימות אבל בלי כחל ושרק, בהומור עצמי, לעיתים בביקורת עצמית אבל גם בגאווה לא מסותרת על פעלו העצום בתקשורת הישראלית. "לא אכחד", כותב יבין, "גם את פרס ישראל הרווחתי ביושר".