העולם שמעצבת דליה ביטאולין-שרמן הוא עולמה של משפחה אתיופית בשלבי הקליטה שלה בארץ, כפי שהוא נצפה מעיניה של בת המשפחה. זו מתבוננת בעולם כמעט "מגובה הרצפה" – מתארת את הפרטים המרכיבים את העכשווי, המיידי והשגרתי, כביכול, כמעט בלי פרספקטיבה – בלי מסקנות קיומיות או הפלגות הגותיות ובלי גילויים של פתוס ואירוניה.

אופיו של המבט שממנו נצפה העולם באיך שהעולם נהיה לבן תואם להפליא לצבע קולה המספרת.

זהו קול נשי נמוך, צרוד לפעמים, שקט, כמו אדיש, המבליט את עוצמתם המהממת של הקטעים, הנדירים יחסית, שבהם נשברים כל הסכרים ואל פני השטח של הסיפור פורצים שטפי מחאה והתפראויות יופי ססגוניות.