לאה, שגדלה בבית דתי, על גבול החרדי, מאבדת אט אט את אמונתה שהגחה העליונה.
בגוף ראשון בשפה קולחת וברגישות רבה, מתארת לאה את חייה בצל אירועים קשים, הן בעולמה הפרטי, הפנימי, הן בצל אהבתה לאהובה המת, והן בחיי הארץ שעל מורשתה גדלה.

בספר מובאות כלשואן שיחות הנפש אותן היא מנהלת עם אביה, הסלע האיתן בחייה כמו גם התיאור הקשה שלה לקבל את האירועים בחייה כמות שהם, כמותו, ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

אופטימיות והומור לבתי נדלים מופיעים בספר דווקא בדמותה של הדודה חנה ניצולת השואה ושפתה הייחודית המלווה את לאה במסלול ההפכפך של עולמה. חטאיה הקטנים והגדולים אל לאה נפרשים יחד לכדי עלילה מרתקת של הומור, הנאה, כאב וצער, והם מהלכים בה שילובי זרוע.