"משונה," אני אומר לעצמי בעוברי תכופות במחלף "הכפר הירוק". אני מאט כדי לקלוט במבטי את מגדל המים שממנו קפצתי ליריעת ברזנט במסגרת אימוני הגדנ"ע, ולהציץ בגגו של הצריף שבו גרתי בפנימיית בית הספר החקלאי, ובשדות הירק של רמת השרון שבהם עבדנו בשבתות כדי להשתכר כמה פרוטות, ובחומה הגבוהה שנבנתה שנים אחר כך, ובמכלי הגז הענקיים שהוקמו על שדות הכפר, ובשכונות הנאות בעיר האמידה שבנעוריי הייתה מושבת איכרים קטנה, ואני חושב "משונה" ומיד מזהה עצבות מתגנבת, ומיד שם רגל לעצבותי ומכשיל אותה ונותן לה בראש, כי מה משונה, מה? מה משונה בכך שבאו המוני אנשים והמוני אנשים נולדו, ואדמות בור ושדות פלחה כוסו בבטון ואספלט, ומה משונה בכך שלפני שישים שנה הוביל נער אחד את עדר הכבשים שלו במרחבים האלה, ופעם, אולי בחופש ואולי התחמקו מלימודים, בנו ארבעה חברים רפסודה כדי להפליג במורד הנחל עד הירקון ומיד נתקעו בשרטון ובקני סוף וטיפסו לגדה שרוטים ומזוהמים. מה משונה בזה?

סיפור חייו המרתק של ירון לונדון נפרש בפרקי זיכרונות שבהם הוא חוזר אל משפחתו, אביו השחקן מאוקראינה שרצה להיות כוכב בהוליווד, אמו הפועלת ב"גדוד העבודה" ואנשי הבוהמה התל אביבית של ימי הקמת המדינה. בגילוי לב הוא מספר על נערותו המיוסרת, שירותו הצבאי הכושל, הימים הפרועים של לימודיו ב"בצלאל" ועל הדרך הלא סלולה שבה הלך מראשית חייו המקצועיים כקריין צעיר ב"קול ישראל", עיתונאי חצוף בימיה הראשונים של רשות השידור, פזמונאי, פובליציסט ויוצרן של תוכניות טלוויזיה פורצות דרך. בעברית שאין כדוגמתה, בהומור עצמי ובאירוניה נוקבת, מספר לונדון סיפור יוצא דופן, מצחיק ומפוכח על עצמו, על האנשים שהשפיעו על חייו ועל המדינה שתולדותיו ארוגות בתולדותיה.