אהבה - איזה שם ישיר ונועז לרומאן - הוא הרומאן השמיני של טוני מוריסון; תוספת עזה לקאנון של מחברת חמדת, כלת פרס פוליצר ופרס נובל לספרות ביל קוזי, פטריארך מרשים, איש-חסד רחב-לב ורקוב, היה הבעלים של המלון ונווה-הנופש של קוזי, מקום הקיט הכי מוכר בין המקומות לצבעונים בחוף המזרחי של ארה"ב. בגיל 52, עשרים שנה לאחר שהתאלמן, בחר לגנוב לנכדתו כריסטין, בת ה-12, את החברה הכי טובה שלה, היד בת ה-11: יום אחד עוד בנינו ארמונות-חול על החוף; למחרת הוא הושיב אותה על הברכיים של. יום אחד עוד שיחקנו באבא אמא מתחת לשמיכה; למחרת היא ישנה במיטה שלו. יום אחד עוד שיחקנו ג'קס; למחרת היא הזדיינה עם סבא שלי. היד נעשית סבתא-חורגת של כריסטין ההווה של הספר הוא ב-1996, כעבור 54 שנה. קוזי עצמו מת לפני 25 שנה, וכבר נהרס כל מה שבנה. אבל דמויותיה של מוריסון משועבדות בעיקר לעריצות של עברן, הולכות בלי-הרף לאחור - ואף הקוראים בעיקר בשיחזור מתמשך של העבר העלילתי. שבע נשים היו טרודות בכפייתיות במהלך הספר בדמותו של קוזי - אחת בכלל נולדה אחרי מותו, חמש מהן זוכות למונולוגים פנימיים בהווה, ואליהן נוסף גבר אחד, ידיד-חפש צעיר של קוזי בשנותיו האחרונות. לכל אחד מאלה מפתח אחר להבנת דמותו של קוזי, אבל אצל כולם הוא החור השחור, או המרכז, של הסיםור, מוקד של ערגה לאב, לבעל, למאהב, למגן, לידיד