ספר זה הוא מפסגות יצירתו של דויד גרוסמן. על רקע שכונת בית הכרם הירושלמית, בשלהי שנות השישים, עוקב הספר-כמו בזכוכית מגדלת-אחר עולמו של אהרון, במשך ארבע שנות התבגרותו. התפתחותו הגופנית של אהרון מעוכבת, ודווקא ההשעיה מן הביולוגיה מאפשרת לו לבחון מן הצד-כתייר או מרגל-את תהליכי ההתבגרות וההבשלה, את חוויות האהבה והמיניות של עצמו, של חבריו ושל הוריו. בתוך כדי כך הוא מתוודע אל מלוא המשמעות של החיים בתוך הגוף, ואל התפתחותה של השפה כביטוי לקולה האינטימי והסגולי ביותר של המיניות.