על "אלה תולדות" (שהופיע באיטליה ב - 1974 תחת השם "ההיסטוריה") מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת העולם השנייה. בשנות ה 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורטנה גם מחוץ לארצה. "המלכה האגדית של הספרות האיטלקית", היא כונתה בצרפת, ובמשאל של אנשי רוח וסופרים, שנשאלו מטעם ה'טיימז ליטרארי ספלמנט' איזה ספרים מארבעים האחרונות יתפסו מקום בין הספרים החשובים של המערב, היה מי שהשיב: "יש רק ספר אחד כזה, הרומאן של מורטנה". אבל ה"סופרלטיבים" של עטיפות ספרים נראים לי כמחמיצים את חווית הקריאה בספר הזה. בשבועות שעברו עלי במחציתו, בעריכה הסופית של התרגום, היו לי ימים של בעתה וצמרמורת, והתרוממות רוח, וצחוק ובכי. קשה לי להזכר בחוויה דומה בכל התרגומים שערכתי ב 20 השנים האחרונות, וכל דיווח עליה יישמע מגומגם. פשוט, יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה'סנדיי טיימז', שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיים ואומר שאין שום דרך לשקף את חווית הקריאה ברומאן הזה מלבד לצלול אל תוכו. אכן, הספר של מורטנה מזכיר את דוסטוייבסקי בכוח ובמתח, אבל בהבדל גדול: למורטנה הומור אנושי חם בלתי רגיל, נכמרות נשית, ויכולת מדהימה לדימויים. אוזפה שלה, הילד שלא יוציא את שנתו השישית - שחייו הקצרים, הקשים והמאושרים, עומדים במרכז - משורר נפלא שאינו יודע קרוא וכתוב - הילד שנולד לאלמנה החצי יהודייה אידה בעקבות אונס בידי חייל גרמני - אוזפה זה, עם התקפי האפילפסיה המבעיתים שלו, הוא מיזוג נדיר של דון קיחוטהוהנסיך מישקין ('האדיוט'), המתגלמים בדמותו של ילד רך שכמעט נוגע בחוויה שמימית. שבע השנים של הספר (מ 1941) גולשות אל אחרי המלחמה, ושם העיקר. האם זה ספר על המלחמה ותוצאותיה? מורטנה מביאה בראש כל פרק תמצית של "ההיסטוריה" הנמשכת, של האלימות והקונפליקטים הגדולים, של השררה הכרונולוגית (שבתמציתה היא נראית כפיתולים רבים של רצח אינסופי). ומול ההיסטוריה של הגנרלים יש גלריה רחבה של פשוטי עם, צבא המנודים של "ההיסטוריה"; "ההיסטוריה" אומנם משיקה בחייהם, או שהיא חודרת לחייהם בגסות כגוף זר, אבל 'אלה תולדות' הוא ספר החותר נגד הרלונטיות של אותה "בדיחה שצריך לשים לזה סוף", ההיסטוריה, לממשות חייו של "המין האנושי השלישי", שאינו צד א' או צד ב', אלא האדם, שתמציתו היא הילד אופזה, עם אמו השנייה, כלבת הרועים הענקית בלה (שמדברת, בלי שהרומאן יהיה לרגע לא ריאליסטי). איזה ואופזה אולי אפילו יצאו די בשלום מן המלחמה ו'קמו לתחייה'. והרוע הקוסמי הוא במקום אחר, מעבר לסיפור סיבתי אחד, בין אם הוא "תוצאה טבעית של עצם ההיולדות" ובין אם "מי שחי נולד חופשי, פתוח". 'אלה תולדות' מלא "בני כלאיים" מכל הסוגים, והוא קורא תיגר על 'הפאשיזם' של המסגרות. שורה ארוכה של דמויותיו הן "פותחי" מסגרות, נביאים של גן עדן, "אנרכיסטים" במהותם. בין אם זה אנרכיזם בתוך ההיסטוריה הגדולה, ובין אם אלה סתם אנשים שאינם יכולים לסבול הירככיות. אבל העיקר הוא אצל אוזפה (ואידה). כי מה שנסתר מן החכמים "גיליתם לעוללים". יותר ויותר מצטמצמים שני אלה, שהעולם הולך ומתכווץ סביבם, אל מחוץ לזמן, במיעוט תודעה וזיכרון והיסטוריה. אבל בבועה, בחלל המופקע, קם אוזפה שוב ושוב לתחיה במנוחה וברוגע, באור וחירות, בעונג לחיות, ושם האין הופך ליש, הדממה מדברת, ואפילו המסגרות התוחמות בין החושים נמוגות. איזו היסטוריה פרטית אפשר לספר לאוזפה? מה השפיע מעברו? מה בכלל נמחק מזכרונו ועל מה הוא רק לא מדבר בנטישות הרבות שחווה? מה תוצאת הטראומה של המלחמה, ומה של תרופות, של תורשה גנטית מסבתו נורה ומאמו? מה בכלל מבינים הרופאים? שעות האושר, החירות והאמון, של אוזפה הן על גבולה הדק של האינות. עוד צעד אחד והאושר הופך לסובייקטיבי לגמרי, באפס זמן, כמו אצל אידה שקפאה בתמיהה זוהרת במשך 9 שנים (זמן שלנו! לא שלה), בחיוך של שלווה ותמימות נפלאה.