המספר של 'זה הדברים' ביקש חופשה של שבוע מעבודתו לצורך משימה שיושבת אצלו "כמו פגיון מחושב ודוקרני" המכוּון אל אמו. לשם כך הוא לוקח את אמו החולה, ילידת מרוקו, מבית-האבות שבו היא נמצאת כבר ארבע שנים וכולא אותה, פשוטו-כמשמעו, בביתה הישן, הנטוש – בית "עמידר" זעיר, בקצה הרחוב האחרון של מושבה בלב הארץ, שבו הוא חי כל ילדותו רק איתה, "בלי זיכרון או דמיון על אבא".



המשימה שלו נראית כתוכנית שאפתנית של תיקון – להמציא את האם מתוכה, לבטל את "חוסר-הידע של שנים מכריעות" ולהעניק לה "התחלה של ידיעה מחכימה על עבר ועל התרחשות אקטואלית". כך היא תהיה סוף-סוף "האחת שהיתה צריכה להיות". והשלב הראשון יהיה ללמד את האם, שאינה יודעת קרוֹא בשום שפה, לכתוב אותיות של עברית, אות אחר אות.



אלא שהשבוע הזה, של הכיתה הפרטית המסוגרת, עטוף אִיום ומוזרות מראשיתו. האִם בכלל אמורה האֵם לחזור בסופו לבית-האבות? "איש לא ישמע אותה נלקחת בתוך הבית הזה, והאותיות שנדחסות בה כעת יסייעו למלאכתי", אומר המספר בינו לבין עצמו. הוא חרד שמא יעקוב מישהו אחר מעשיו; ושוב-ושוב צצים אצלו משפטים דו-משמעיים מסוג "עוד בחייה אני מחכה למותה".