"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי".

"ביום שלפני מה?"

"ביום שלפני האושר".





מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינה מדברת אל איש, ואינה מסוגלת לבכות. אבל הזגוגיות העקומות של החצר מקפיצות את דמותה עד לחדרון שלו במרתף, בעשרה ניתורים-חוזרים, עד למטה.


יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. והרומאן, הנפתח כעוד ספר אופייני לדה לוקה, מלא חוכמת-לב, שכמו מתמקם כשלישי בטרילוגיה, אחרי 'הר אדוני' ו'אתה, שלי' – ינסוק להיות, בזכותה של אנה, הנועז ביותר של דה לוקה עד כה.


את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".


'היום שלפני האושר' הוביל את רשימת רבי-המכר באיטליה במשך שבועות, וזכה להצלחה גדולה גם בצרפת.