זהו סיפור על חלום שהפך לחזון שהפך למציאות.

סטף ורטהימר נולד לפני 84 שנה בגרמניה, ובגיל 11 נאלץ להימלט עם משפחתו מאימת הנאצים. בתל אביב עף מבית הספר לאחר שהחטיף אגרוף למורה, והחל לעבוד בחנות אופטיקה בתיקון משקפיים. כלוחם בפלמ"ח החל את דרכו בתעשיית הנשק, אבל אחרי מלחמת השחרור הבין שעתיד הציונות אינו טמון רק בצבא חזק אלא גם בתעשייה לייצוא. הוא בחר במתכת. בנהרייה, במרפסת המטבח של הצריף הרעוע בו גר עם משפחתו, על מחרטה שכורה אחת, החל חזונו להתגשם.

"ישקר", המפעל שהקים סטף ורטהימר לקול צחוקם של חבריו מהפלמ"ח, הפך לסיפור ההצלחה התעשייתי הגדול במדינה. כש- 80 אחוז ממנו נמכרו לאיל ההשקעות האמריקני וורן באפט, תמורת ארבעה מיליארד דולר, איש כבר לא צחק. אבל "ישקר" הוא רק חלק מחזונו של סטף ורטהימר, ששלובים בו חינוך מקצועי לעבודה, יישוב הגליל, עצמאות מוחלטת מתלות במדינה ובבירוקרטיה, ועידוד היזמות התעשייתית. הוא באמת מאמין שהשלום יגיע על כנפי העבודה והשגשוג שתביא התעשייה לכל עמי האזור.

סטף ורטהימר, חתן פרס ישראל, כבר הוכיח פעם אחר פעם שהחלומות שלו מתגשמים. כך היא ב"ישקר", בכפר ורדים, בגני התעשייה בגליל ובנגב, ובבתי הספר המקצועיים שפתח. בזכות חלומותיו, על גבעה אחת בתפן שוכנת היום אימפריה שאחראית לעשרה אחוזים מהייצוא של ישראל. אבל סטף גם נוכח, פעם אחר פעם, שלמרות זאת איש בצמרת המדינה אינו ממהר להסיק את המסקנות. לכן זה גם סיפורו המתסכל של האיש שכולם מכבדים, אפילו מעריצים, אבל רק מעטים מדי מקשיבים לו באמת.

איש ליד מכונה, האוטוביוגרפיה של סטף ורטהימר, איננו רק סיפור חיים מרתק וסוחף של אדם שהצליח להגשים חלום. הוא גם שיר הלל לאדם העובד, קינה על האפשרויות שהוחמצו והילדים שעזבו אותנו לחו"ל, ותוכנית פעולה מעשית, כמעט מתבקשת, להחזרתו של המפעל הציוני לפסי היצירה והעבודה, לאיחויים של כל השסעים בחרה הישראלית, ולשיקומו של האזור כולו. המוזר, במקרה של סטף ורטהימר, הוא שלכל המילים הגבוהות הללו יש קבלות בשטח.