בפעם הראשונה זה קרה לרוז כשהיא בת תשע בדיוק. אמא אופה לכבודה עוגת יום הולדת, עוגת לימון, וכשרוז אוכלת ממנה מתרחש דבר פלאי: לא רק טעמה של העוגה הטרייה ממלא את פיה, אלא שהיא גם מסוגלת לטעום בכל נגיסה את רגשותיה הכמוסים ביותר של אמה. זוהי חוויה שממלאת אותה פחד גדול משום שטעמה של אמה – אישה שנראית שמחה, אנרגטית ומאושרת – הוא טעם של עצב, ייאוש, בדידות וכמיהה.

מאותו הרגע עולמה של רוז נחשף בניגוד לרצונה לסודות, לחרדות ולתשוקות של כל מי שמכין את האוכל שהיא אוכלת: החל בבני משפחה (אב קרייריסט מנוכר, אם מסורה ואח גדול שתקן), דרך האופות והטבחיות במזנון בית הספר, וכלה בבעלי מחלבות ויצרני חמאת בוטנים שמוצריהם מגיעים לפיה בשגרת יומה כתלמידת בית ספר. רוז נאלצת להתבגר בצלה של רגישות חושית יוצאת דופן, ולדעת על הזולת הרבה מכפי שהיא רוצה לדעת.

המבוגרים שסביבה בטוחים שיש לה הפרעות אכילה או סתם דמיון מפותח. היחיד שמאמין לטענותיה על כך שהעוגייה כועסת או שהגבינה עייפה, הוא ג'ורג', חברו הטוב והיחיד של אחיה הגדול ג'וזף. נוכחותו המרגיעה, המושכת והאוהבת ממלאת אותה בניצנים ראשונים של אהבה, וגם רומזת על מפתח לקריאת הספר כולו. כשג'ורג' מנסה להקל על רוז, הוא אומר: "זאת לא בעיה, זה נהדר, אולי תתרגלי לזה", ובכך פותח לנו אפשרות לראות ב"כישרון המיוחד" שלה – ובכישרונות המוזרים של שאר בני משפחתה - מטאפורה להתמודדות של היחיד מול העולם. כל שורה בספר הלירי הזה מעלה את התהייה איך מתמודד כל אדם, על ייחודו ופגמיו, עם העולם סביבו; והאם סבל וכאב הם תוצריו היחידים של המפגש בין פרט לחברה.

"טעמה העצוב של עוגת הלימון" מגולל סיפור חניכה עצוב שממחיש, דרך חיבור חושני בין טעם לרגש, את הקושי שנובע מהשקיפוּת והפגיעוּת האנושית. איימי בנדר משלבת בעדינות בספרה בין ריאליזם לסוריאליזם, בין אהבה לדחייה, בין ארוטיקה למשפחתיוּת. עם צאתו טיפס הרומן לצמרת רבי-המכר בארצות הברית, וסימן את פריצת הדרך של בנדר. זהו ספר ראשון פרי עטה שמתורגם לעברית.