"ויליאם ושרגא אלכביר הם אחים. ויליאם, האח הבכור, נועד לגדולות ושרגא, האח הצעיר, צומח בצלו. בראשית חייהם כאנשים בוגרים נעשה ויליאם למפקד מהולל בצה"ל ומפרסם רומן שזוכה לתגובות נלהבות. שרגא נעשה ליערן. השניים נישאים לשתי ידידות, שירה ורות, ונולדים להם שני צאצאים – בן, ששמו זוהר ובת, ששמה מיטל – שחייהם שלובים אלה באלה, משל היו אף הם שני אחים. שתי המשפחות מתגוררות, ברוב זמן ההתרחשות בסיפור, בבית דירות בחיפה, שדייריו יוצרים קהילה, שהיא מיקרוקוסמוס של החברה הצעירה, התוססת והאופטימית, שנרקמה בארץ מסוף שנות החמישים ועד מלחמת יום הכיפורים..."

בהתחלת הספר לומד הקורא על ארבע הדמויות המרכזיות ועל חייהם המוזרים. ויליאם הוא סופר מתוסכל שכתב רומן מבטיח מאד כשהיה בצבא, אבל מאז לא פרסם דבר, לפחות לא תחת שמו. יתר על כן, הוא לא יוצאת מהבית בכלל ומתקיים על עריכת ספרים להוצאות לאור ועל השכרת שירותיו כ"סופר צללים" לסופרים שונים שאת כתבי היד שלהם הוא משכתב. סיבת הסתגרותו מתבררת רק באמצע הספר ומקורה באותו "המקרה" עגום שאירע לו במבצע קדש, (לא אפרט יותר לטובת מי שירצה לקורא את הספר) ומאז אותו אירוע הוא מעניש את עצמו בצורה קיצונית. קנאותו לפרטיותו ולבידודו היא כה גדולה שאפילו להלוויית אביו לא הגיע. במידה מסוימת הוא מסמל את איש הרוח החי הסובל, הנסתר מעיני כל וממשיך לכתוב בסתר יצירות מופלאות שאותן הוא שומר במגירות.
שרגא אחיו הוא יערן, איש האדמה והארץ, מרבה בטיולים ובמסעות, אוהב ומכיר את פינות החמד ביערות הגליל. הוא לוקח לטיולים אלה את בתו מיטל ואת זוהר בן אחיו. למעשה – הוא האיש שמגדל את זוהר אשר מבלה חלק נכבד מימיו בביתם של שרגא ורות. שרגא שתמיד קיבל את עליונותו של אחיו מקיים מערכת יחסים ארוכה ורבת שנים עם שירה, גיסתו, וזאת בידיעתו ובתמיכתו של ויליאם. הוא היחיד שיודע את סודו של ויליאם, כמו גם את הסוד האחר הגדול לא פחות שמשפיע על חיי הנישואים של שתי המשפחות.
שתי הנשים, שירה ורות, אינן זוכות לפיתוח מעמיק ונשארות ברקע בלבד, בעיקר רות, אבל המשולש הרומנטי: שרגא, שירה ורות (או אולי ויליאם?) משחזר במידה מסוימת את עצמו גם בדור הילדים: זוהר, מיטל ועפרה.

למרות שהעלילה נשמעת קצת טלנובלית מצליח סמי מיכאל להעניק לה עומק באמצעות שפתו העשירה. השפה היא זו שמצילה את הסיפור המרכזי ברומן, סיפורם של שני האחים, מלגלוש לסיפור יצרי קלישאי על המשמעות של אהבה-בגידה-ייסורים-אומללות-אושר. הלשון מתומצתת, מזוככת וישירה, על אף שהיא גבוהה (מיושנת?) ופומפוזית לא פעם.
אבל שפה ייחודית ככל שתהיה לא די בה כדי לשאת את הסיפור שמבנהו קצת 'מתפספס' ועלילתו חסרת הידוק מספיק. מבחינת המבנה ניתן לראות חלוקה ברורה מדי של הספר לשניים. המחצית הראשונה היא תאור צמיחתם של זוהר ומיטל והקשר ההדוק מדי ביניהם שמעורר חרדה בלבו של ויליאם. בסיומו של חלק זה בא תאור "המקרה" בלווית הגילוי הנוסף על אופיו של ויליאם ובעקבותיהם, מסופר על שרגא שהיה: "עד לתהליך המטמורפוזה שבו ויליאם המקרין עוצמה ומנהיגות הופך לוויליאם הרופס שקשוב ככלב מוכה להוראות ברורות." (עמ' 108). המחצית השניה היא הסבר השתלשלות העניינים עד כה ותאור הגורמים שהביאו לכליאתו מרצון של ויליאם בין כתלי ביתו. חלק זה של הספר מרבה (לעתים באופן מסורבל) לתאר את חיי הדיירים בשכונה הקטנה ברחוב אינטרנציונל כמעין מיקרוקוסמוס של מה שקורה בארץ אבל הקשר של הדמויות והאירועים לרומן רופף למדי. לכן נראית העלילה לא מהודקת מספיק ומיני אירועים משניים נראים בה פתאומיים ומודבקים לסיפור העל שכבר לא ברור כל כך מהו בעצם. ניכר ניסיון להכניס סמליות לאומית וחברתית לסיפור וזה צעד מיותר כי במידה רבה הוא גורם להתפזרות הסיפור. כך זוהר שיוצא לטיול עם חבריו (אם כי באותה תקופה, לפי מיטב זכרוני לא נהגו תיכוניסטים מבית טוב 'להבריז' מלימודים כך סתם לצורך טיול), טיול שהופך לשחזור הזוי ומופרך של "המקרה" של ויליאם, כך מיטל שגונבת כתב יד מבריק שוויליאם מחביא במגירה, מה שמהווה הזדמנות למחבר לפתוח בתלונות על מצב הספרות הירוד בזמננו ועל הקשיים העומדים בפני סופר של אמת להתפרסם ולהוכיח את גדולתו, וכך גם דמויות משנה של שכנים שירדו לאמריקה בגלל נישואי תערובת בין יהודי לערביה.        

הספר קטן ודחוס ולמרות מגרעותיו הוא נקרא מהר למדי הודות לסיפור המפותל ולתעלומה שבו והודות לתקופה של שנות הששים והשבעים שקמה לתחיה בין דפיו.