ביום הולדתו העשירי יוצא אלבר, ילד יהודי תמים ונוח להתרשם, מבית ספרו במרסיי ומתעמת, בראשונה בחייו, עם האנטישמיות. בכך תמה ילדותו. גבו משתופף ולעניו חודר מבט זקן ולכוד. הסיסמה ''מוות ליהודים'' זועקת אליו פתאום מכל קיר. הוא אינו מעז חהישיר מבט אל העוברים ושבים מפחד פן יגלו את חרפתו-וגם לחזור לביתו אינו יכול, שם ממתינים לו אביו ואמו ועוגת יום הולדת עם עשרה נרות ורודים.

הוא תועה ברחובות ומנסה לרדת לפשרה של השנאה, זו שהוטחה בפניו כקיתון של שופחין אצל דוכנו של הרוכל שהפליא בעבר לדובב ולשובב את אוזנו בצרפתית שבפיו. כשיגדל הוא רוצה לכתוב על כך ספר שיביא את קוראיו לדמעות וישכיח מלבם את השנאה. צריבת ההשפלה חתומה בו לתמיד, אך ורק בזקנתו הוא מוכן להודות בה ובהשפעה שהיתה לה על חייו.