חייקה קלינגר הייתה "נידונה לחיים". היא נבחרה על ידי חבריה בטרם קרב לשרוד אחריהם, על מנת לכתוב את קורותיהם ולהבטיח את זיכרונם.

במחברות שכתבה במחבוא בפולין תיעדה את קורות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ובווארשה. היא כתבה בסערת נפש כאשר סיוטי הגירושים, מות חבריה, העינויים שעברה בידי הגסטאפו וההכרה בארעיות קיומה מתרוצצים בנפשה. מילותיה נעשו לתיאור נוקב, חושפני וחסר פשרות של מהלך המאורעות.

בבואה לארץ במארס 1944, כראשונת העדות למרד הגטאות, עוררה גל זעזוע בשומעיה בקבעה נחרצות: "במקום שגווע כל העם – שם צריך לגווע האוונגרד שלו". היא הטיחה מילים קשות בפעילים ציוניים ששיתפו פעולה עם הגרמנים במסגרת היודנראט, ובהנהגת היישוב שלא עשתה די לעזרת הנצורים בגטאות.

חייקה קלינגר ניסתה לבנות לה חיים חדשים כחברת קיבוץ, אך כוחה לא עמד לה. באפריל 1958, ערב יום השנה למרד הגטאות, שלחה יד בנפשה. יומניה יצאו לאור כשנה לאחר מותה, מקוצצים וערוכים ברוח "משואה – לתקומה", שהשמיטה מהם את הכאב החריף, את הביקורת הנוקבת ואת התסכול והזעם.

הספר, הנקרא בנשימה עצורה, הוא ביוגרפיה יוצאת דופן, שנכתבה על ידי בנה, אביהו רונן. הוא נע בין כמה מישורים מקבילים המשתלבים זה בזה: הנרטיב של חייקה משולב בתיאור הקונטקסט ההיסטורי של האירועים. בד בבד מתועדת ההיזכרות באם המתה כתהליך של גילוי אישי באמצעות עדים שהכירוה: חייה, מאבקיה ואופן מותה היו נושא חסום בשתיקה – במשפחה, בקיבוץ ובתנועה. בתוך כך מתמודד הספר עם כמה סוגיות היסטוריוגרפיות קשות ומעוררות מחלוקת: היחסים בין היישוב בארץ לבין היהודים באירופה הכבושה, המיתולוגיזציה של מרד הגטאות, סוגיית היודנראטים, דרכי עיצוב הזיכרון והקונפליקט שבין הזיכרון הפרטי לזה הקולקטיבי.

"קראתי את כתב היד של ספרו החדש של אביהו רונן בנשימה עצורה. בעיני זה ספר שלו הייתי כותבת באנגלית הייתי מגדירה אותו Masterpiece...בכך הצטרפה חייקה קלינגר לאנשים כמו פרימו לוי שהותירו נכסי רוח יקרים מפז אך כוחם לא עמד להם לחיות בעולם שאחרי אושוויץ"
- פרופ´ חנה יבלונקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

"הספר עורר בי התרגשות רבה והפתעות לא מעט...דווקא עדות זו, הביקורתית, המרה, אחוזה רגשות אשם, הקרועה בסתירות פנימיות, מדברת יותר אל עולמנו הסבוך...זהו ספר מורד, נבוך, תובע, מסנגר. הוא יכול וצריך למסור אתוס ולא מיתוס"
- מוקי צור, קיבוץ עין גב