כאשר הייתה ילדה נרדפת בפולין של מלחמת העולם השנייה, או נערה "גלותית" זרה ומוזרה בתל-אביב של שנות החמישים, למדה אלונה פרנקל להיות רואה ולא נראית -- להתעקש לא להבין את מה שעיניה מספרות לה, אך להמשיך לנעוץ במציאות את מבטה החודר, זה שרואה וזוכר כל פרט, אכזרי עד אימה או מצחיק עד טירוף. וכעת, בעזרת אותו מבט בדיוק, המבט של הילדה או הנערה שהייתה, היא מספרת באישה לא על ילדותה ונעוריה אלא על חייה הבוגרים, לאחר שהכל כבר הסתדר לכאורה.

זה מבט שמוסט ללא הרף הצידה, אל הפינות השוליות כביכול, אל הפירורים והשיירים. מבט שנודד שוב ושוב אל חייהם הקטנים של עורבים ועכברים וחתולים ובזים וצבים ודגים וצפרדעים, אך לא שוכח גם את בני-האדם המשונים שסובבים אותם, ירקנים וקצבים ורוקחים וציירים וניצולים ומתאבדים וקברנים.

מבט מפוכח שאינו מאמין בשום אגדה, בעיקר לא באגדות החביבות על מבוגרים, מפרק כל קלישאה ושובר כל שבלונה, אך מייד בונה מהשברים אגדות חדשות, מכושפות לא פחות ומדויקות הרבה יותר. ומאגדה לאגדה מתברר שדווקא כך, מהצד, זוכים חייה של גיבורת הספר להתגלות על כל מכאוביהם ויופיים.