'נפשות מתות' – הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – 'נפשות מתות' זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום עדכני, מבריק ורענן, של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם "החלק השני".

אין שחר לשמועה שהרומאן ("הפואמה") 'נפשות מתות' הוא סאטירה ריאליסטית, לוחמנית, על החברה הרוסית המסוימת של המחצית הראשונה של המאה ה-19 (ואת מי היא מעניינת היום?). הספר מתרחש בעולם הגוגולי האבסורדי, המצחיק עד אימה והמתנהל על-פי חוקיות מעוקמת משלו. רק במקרה התחפש כאן עולם זה לפרובינציה רוסית נידחת, אשר טרם קם סופר שיוכל להתחרות בגוגול בהמצאות המוזרות שהוא מביים בתוכה כמין מֶיֶרהוֹלד עולמי. ולא הפרובינציה הזו, ולא בעלי-האחוזות שבה, הם הנושא "הסודי" של הספר. "המפתח לסוד הוא רק בנפשו של המחבר", טען גוגול-עצמו.

צ'יצ'יקוב, גיבור הספר, נודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי-חינם "נפשות מתות", כלומר: צמיתים שכבר מתו, אך במובנים רבים הם חיים לא פחות מבעליהם החיים. מה יוצא לו מזה? על כך נפוצות בעיר שמועות למכביר, האחת מופרכת מחברתה. אבל השמועה הנראית כמופרכת ביותר (שמפיצות בעיקר נשים), זו האומרת שהנפשות המתות הן רק הסוואה לרומאן שצ'יצ'יקוב (החרד עד מוות מנשים) מנהל עם בתו של מנהל המחוז, ולכוונתו לברוח עימה – שמועה זו דווקא משיקה לאמת עמוקה