ספרה של שירה סתיו "אנא אני כובשת" הוא ספר חכם, מרתק ונוﬠז מכל זווית שבה נבחר להתבונן בו. סתיו מניחה בו תשתית תיאורטית מקורית ומוצקה לדיון בספרות כתובה בידי נשים, והיא ﬠושה זאת בבהירות נדירה ובאיזון מדויק בין מרחק אנליטי ובין קריאה אמפתית. הספר ﬠוסק ביחסי אבות ובנות בשירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך - שירה שדמות האב - נוכחותה, היﬠדרה או אובדנה, ממלאת בה תפקיד מרכזי, ובוחן את ייצוגי האב הפרטי והפואטי בשירתן של השלוש ואת תפקודו הסמלי של האב כסמן התרבות הפטריארכאלית, החוק והשפה. אגב כך נחשפים גם המתחים בין ממדיו הסמליים של האב ובין ממדיו האנושיים הקונקרטיים.

 

בסקירה ביקורתית של תיאוריות פסיכואנליטיות, אנתרופולוגיות וספרותיות הﬠוסקות ביחסי אבות ובנות חושפת הכותבת כשלים בנרטיב האדיפלי הרווח וקוראת תיגר ﬠל השיח הפמיניסטי שבו השימוש במושגים של יחסי כוח, שליטה וכפיפות משﬠתק את חולשתן ושוליותן של הבנות. הביקורת ﬠל תפיסות אלה היא גם ביקורת נוקבת ﬠל הדרך שבה נדונה ונקראה שירתן של רביקוביץ, וולך ואתר במחקר ובהיסטוריוגרפיה של השירה הﬠברית החדשה. סתיו מזהה בשירתן של משוררות אלה סירוב לקבל את המקום המוקצה להן ולשירתן בשושלת ההגמוניה הגברית, וצורך לייצר ﬠם האב התקשרות המושתתת ﬠל הדדיות, דיאלוג ומרחב יצירה.

  

ישנה דרך לפרוץ את המבנה האדיפלי ולכוון ﬠם האב יחסים אחרים, והמפתח לתמורה נﬠוץ בתפישת דמות האב כמטונימיה של התרבות ולא כסמל או כמטפורה שלה. בקריאה מרהיבה ורבת-השראה בשירים מראה סתיו שכל אחת משלוש המשוררות, בדרכה שלה, מחזירה לאב את האנושיות, הפגיﬠות, החלקיות והסופיות, ומפרקת את יחסי השליטה המובנים של הסדר הפטריארכלי. דליה רביקוביץ מחזירה לאביה ישות מוחשית ומﬠצבת יחסי הדדיות ﬠמו במשחק מבטים מורכב של אהבה והזדקקות; תרצה אתר מקיימת דיאלוג ﬠם אלתרמן, אביה הפרטי והפואטי, ומציגה זיקות בין-טקסטואליות וקונקרטיזציה של הסימבוליזם האוניברסליסטי שלו; ואילו יונה וולך מזדהה ﬠם האב דרך ביטול הקיטוב המגדרי ו"פירוק הגוף" שלה ושל אביה.

 

הקריאה המוצﬠת לנו כאן בשירתן של שלוש הנשים המשוררות מזמינה בחינה מחודשת של ההיסטוריוגרפיה של השירה הﬠברית החדשה, אך היא חורגת הרבה מﬠבר לקריאה של פרק בתולדות הספרות הﬠברית בהﬠמידה דגם משוכלל לקריאתויחסי אבות ובנות בחברה ובתרבות.