בספר להיות־בעולם: עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים טוען ההיסטוריון בעז נוימן טענה פרובוקטיבית: היסטוריונים רבים התעלמו מהתופעה המכוננת של ההיסטוריה – הזמן. תולדות האנושות הן סיפור דרמטי שבני אדם נולדים ומתים, נוטעים ועוקרים, הורגים ומרפאים, פורצים ובונים בו, אולם הזמן עצמו נותר לעתים קרובות מחוץ להיסטוריה. ההיסטוריה של האנושות מתוארת כמשתנה, כתוססת ולא אחת כבלתי צפויה, ואילו הזמן שלה נותר לינארי, מונוטוני, אדיש וריק כמו הזמן שמורה שעון מתקתק. הזמן המונוטוני והאדיש אינו "יודע" שהוא מתייחס להיסטוריה של בני אדם. באותה מידה הוא היה יכול להיות זמנם של אבנים, של חיות או של מלאכים.

בהשראת יצירותיהם של הפילוסופים הגרמנים הגדולים מרטין היידגר וולטר בנימין המחבר מבקש בספר פורץ דרך זה להשיב את הזמן אל ההיסטוריה ולהראות שגם לזמן יש זמן משלו – שהוא משתנה, תוסס, ובעיקר בלתי צפוי.

להיות־בעולם מתמקד בהיסטוריה של היום־יום בגרמניה במפנה המאה העשרים – שיאו של הרייך השני וקריסתו, מלחמת העולם, רפובליקת ויימאר. נוימן עוקב אחר בני התקופה שישנים, שמשתעממים ומשחקים, שמתעצלים ועובדים, שמתבדרים ומתאהבים, ששולחים מברקים, שנוסעים במכוניות ושהולכים לקולנוע. הוא נוטש את הכתיבה הנרטיבית שמתחילה בעבר, ממשיכה בהווה ומסתיימת בעתיד. במקום זאת הוא מבקש להשתהות עם בני התקופה בחוויות העולם והזמן שלהם ולהותיר את עתידם לפניהם. התוצאה מרתקת, מעוררת מחשבה, נועזת