האנדרגראונד הישראלי של שנות ה-80, בעיקר המוזיקלי והפוליטי, מתואר בספר התיעודי-אישי של אבי פיטשון אשר חובש מספר כובעים: עד, משתתף פעיל, ובעצמו מקים של להקות וגופים פוליטיים סהרוריים שהיוו חלק מהנוף התת-תרבותי שאותו הוא מתאר. פיטשון פורש רשימת מצאי של קבוצות ואקטים פוליטיים, להקות וסצנות, אלבומים ואנשים שחלקם הגדול לא תועד כלל, או טרם זכה להתייחסות רחבה גם במסגרתם של מבטים קודמים על השוליים של התקופה שבין תחרות האירוויזיון שהתקיימה בירושלים בשנת 1979, דרך מלחמת לבנון ועד לאינתיפאדה הראשונה.

הזיכרון האובססיבי של פיטשון ממלא את סיפור המסגרת בפרטים ובחיוּת, בכתיבה סוחפת, סוגסטיבית לעיתים, אשר נעה ללא מאמץ מהרהורים פילוסופיים-פוליטיים לסיטואציות מצחיקות או נוגעות ללב. האישי והקולקטיבי מתערבבים בטבעיות, מכיוון שהניסיון להבין את הבחירה האישית לעמוד מהצד ואחר כך מנגד כולל רעיונות, אסתטיקה, סאונד, חברויות ואהבות. פאנק כתחפושת בפורים ופאנק כהתנגדות פוליטית. הסיפור נע בין ראיית עולם של נער לזו של איש, בין אמונה מוחלטת בדרך לבין שבר רעיוני.

הספר מתאר תרבות מחתרתית שמה שאפיין אותה הוא התשוקה להיות במקום אחר, העיקר לא בישראל. פיטשון מנתח את הסיבות לכך ומגיע למסקנות בלתי-צפויות. החיפוש אחר אוטופיה ששלחה את איתותיה ממעבר לים בא למלא את החלל שהותירה האוטופיה הציונית הישראלית עצמה. גם הציונות וגם הפאנק הגיעו מאותו מקום – המערב, ובסופו של דבר החיבור מחדש למערב דרך הפאנק היה יותר אותנטי מהחיבור למיתוס הישראליות. כך או כך, פיטשון מראה כיצד "השוליים הסהרוריים" שופכים אור על השבר הפרדיגמטי שאותו חווה כל ישראלי.


אבי פיטשון הוא כותב, אמן ואוצר אשר חי בין לונדון לתל אביב. זהו ספרו הראשון.