בקיץ 1967, כמעט במקרה, נפגשים כל גיבורי הספר בבניין הממשל הצבאי בעזה, ובמשך ארבעים שנה מסבכים את חייהם אלה באלה, תוך ניסיון לפתור תעלומה אחת מעיקה: איך נעלם אסא, איש השב"כ המצחיק והלבבי?


שבע דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות, ובכל זאת משכנע ומרתק, כך היינו. פגיעים, אלימים, תאבי חיים, צעירים, מזדקנים.



לא רק פעולה של פענוח מאפיינת את הקריאה בספר זה, אלא גם פעולה של חציית גבולות. רות, שאול, גיטלר, גליה, בועז, תמר ואיציק – כל אחד מגיבורי הספר נערך אל מציאות סבוכה יחד עם הקורא, לפעמים מתוך קבלת הדין ולפעמים מתוך התנגדות. בכל פרק מתפרקת מערכת יחסי הכוחות שנבנתה עד כה, והיא מצטרפת לזו הנבנית מחדש עד הפרק הבא. רצף הקריאה תובע מן הקוראים להיות דרוכים. עלינו לבחון מחדש את העולם שחשבנו כי הבנו אותו והתקרבנו אליו, להדוף אותו ולבנות סיפור חדש תחתיו, כשאנו מובלים לגזור מסקנות מוטעות מעקרונות נכונים ולהפך. בשמונת הפרקים, מתואר הזמן שחלף מנקודות ראות שונות ולפעמים סותרות. בתוך כך נבחנת מידת האמת שבווידוי, כל וידוי, כל סיפור. מושגים כגון אהבה ואמת, מתעקש הרומן הזה לברר דווקא מתוך הסדקים המתפוררים, כאשר נדמה שאיש אינו מוכן לוותר גם על הקטנה שבאשליות.



"יצחק לאור הוא סופר רב-כוח, שמנגח ושונא ובעיקר לא מתייפייף," כתב יורם קניוק. "הוא מזרים דם שחור בוורידי גיבוריו, וכותב במיץ של ברזל חלוד ולא בעט טבול באו-דה-קולון."



זהו רומן רביעי ליצחק לאור, מגדולי הסופרים החיים בישראל.