"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת."
במילים אלה מתחיל הרומן פרי עטו של אורהאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מחבר יצירת המופת שמי הוא אדום ( ראה אור בעברית בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2009).

ביום אביב נעים בשנת 1975 פוגש קמאל- בן לאחת המשפחות העשירות באיסטנבול המיועד להינשא לבת למשפחה אריסטוקרטית- בפוּסוּן, זבנית יפהפייה שהיא קרובת משפחה רחוקה. המפגש הסוער מסתיים בשבירת טאבו הבתולים.
קמאל מתרחק אט-אט מהסביבה הטבעית שלו, מהמסיבות המפוארות, מהמועדונים היוקרתיים, מבתי המידות על שפת הבוספורוס ומטורי הרכילות העסיסיים. אהבתו לפוסון מבודדת אותו מהחברה הגבוהה המתמערבת וגוררת אותו ל"איסטנבול השנייה", לרחוב צדדי בשכונה דלה שבה פוסון מתגוררת עם הוריה, למסבאות זולות, לבתי מלון קודרים, לחברה של אנשים קטנים שמטפחים חלומות גדולים.

איסטנבול, כור מחצבתו של קמאל ושל הסופר, בן דמותו, מאוכלסת בנקודות ציון ובדמויות שצצות בכל פינה ומזכירות לקמאל את פוסון. הוא הופך לאספן כפייתי של חפצים המתעדים את סיפור אהבתו, את השפלתו ואת ציפייתו לשוב לחברה שממנו הוא בא, ואלה נשארים איתו במוזיאון שהוא מקים בלבה של העיר, על קו הגבול שמפריד את חצייה המתמערב מחצייה המזרחי.

"מאבקה של טורקיה במודרניוּת מתעורר לחיים באופן מזהיר... עבור הסופר וגיבור ספרו, כל מקום וכל רגע יפה באיסטנבול נראים כמכוסים בדוק של עצבות. בכך הרומן הזה דומה במידה רבה ל'שמי הוא אדום', יצירת המופת המתרחשת באיסטנבול של המאה ה-16" אובזרוור

"בתפילה מכשפת זו לאהבה ולמקום, מזכרות וזיכרונות חייבים לפצות על כל חסרינו ואובדנינו. כמו קמאל, כל מאהב – כמו גם כל אמן – חייב ללמוד להיות "רופא אליל הקורא את נשמותיהם של חפצים" אינדיפנדנט