אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

אני אישה נשואה בת שלושים שנה. בעלי הוא הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוֹג, איש נוח. אני אהבתי אותו. נפגשנו בבניין טרה-סאנטה לפני עשר שנים. הייתי סטודנטית מחוץ למניין באוניברסיטה העברית, בימים שבהם עדיין נערכו הרצאות בבניין טרה-סאנטה.

מאז ראה אור לראשונה, ב-1968, תורגם מיכאל שלי לעשרים ושמונה שפות וזכה בפרסים רבים. אבל בהקדמה שכתב במיוחד למהדורה חגיגית זו מתוודה עמוס עוז שהספר כמעט נכפה עליו: "דמותה של חנה השתלטה עלי מבפנים עד כדי כך שהתחלתי לדבר בלשונה ולחלום את חלומותיה בלילות... היא באה מן המקום שממנו באה, נכנסה לתוכי ולא הרפתה ממני."

המהדורה המיוחדת מציינת ארבעים שנה להופעתו של מיכאל שלי ומלווה באחרית דבר אישית ומרגשת של צרויה שלו, קוראת נאמנה שהושפעה רבות מהספר.

הרומן "מיכאל שלי" הוא סיפור אהבה המתרחש בשכונת מקור ברוך בירושלים של שנות החמישים המוקדמות, מספר שנים לאחר מלחמת העצמאות הקשה, שהותירה חותם על המדינה, ובצל המחסור במוצרי מזון ותקופת הצנע בישראל באותן שנים.