"חיסלו אותי, מיכּי," חרץ מיכי זייפה בציפורניו על הקיר שמולו כאשר החיילים המצרים שעמדו מאחוריו דרכו את נשקם בכוונה ברורה להוציאו להורג.

כך מתחיל מיכּי לגולל את סיפור מסע הייסורים, העינויים והחקירות שעבר, עת נלקח בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. זהו תיאור מרטיט לב של ימי הקרב הראשונים ההופכים להתמודדות יומיומית במלחמת הישרדות בתנאי שבי של בדידות מעיקה, השפלות ואיבוד היכולת לשלוט באירועים; תנאים בלתי-אנושיים העלולים לשבור את רוחו של השבוי ולדרדרו לתהומות הנשייה. מיכּי ידע לשאוב כוחות פנימיים אדירים ממקורות שלא הכיר, ובעזרתם שמר על שלמות נפשו ועל הערכים שבהם האמין: לא לבגוד במדינתו ובצבאה ולא למסור לחוקריו האכזריים מידע חסוי.

בתובנותיו נוגע מיכּי באחת הנקודות הטעונות והרגישות של האתוס הישראלי: המשמעויות הנגזרות מנפילת חייל צה"ל בשבי האויב, כמו ההתמודדות מול מערכת צבאית ומערכת אזרחית שלא הפנימו את הטראומה הקשה, שהיא מנת חלקו של כל לוחם ההופך לשבוי מלחמה, ולא השכילו לגבש את הטיפול ההולם שלו זקוק פדוי השבי.

התיאורים בספר מוחשיים עד כאב, מטלטלים ומעוררי מחשבה. הם מסופרים בשפה בהירה וקולחת, ההופכת את "נקישות של תקווה" לאחד המסמכים הנוקבים, המרגשים והחשובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות.

סיפור מעורר השראה ומורשת קרב שראוי כי תילמד.