הייתי בן 11 כשראיתי בפעם הראשונה את המבנה הפשוט מוסתר ומוקף עצים. זה היה ביתם של דודתי ודודי, אותו בנו במו ידיהם כשהתיישבו בארץ ישראל־פלשתינה. השנה היתה 1934, בתל אביב התגוררו אז כמה עשרות אלפי יהודים; הדרכים היו לא סלולות, ברובה היתה זאת ארץ לא נושבה.
כשהתקרבנו לבית, גיליתי שהיו אלו עצים שכמותם לא ראיתי מעודי - עצי תפוז. אחי הצעיר גרשון (גיגי) ואני התרוצצנו בין העצים, שיכורים מחופש. על כל עץ תלו להם עשרות תפוחי זהב. הפרחים הלבנים שנותרו עדיין על ענפי העצים מילאו את האוויר בניחוח שלא הכרנו.
ריח ההדרים החזיר אותי באחת לווישנייבה, השטעטל הקטן שבו נולדתי, לרגע שבו ראיתי תפוז בפעם הראשונה בחיי. העיירה נראתה לי כעת רחוקה כל כך.
וישנייבה קיבלה את שמה מעצי הדובדבן שהקיפו אותה. היא היתה סמוכה לגבול שבין פולין לרוסיה, שרויה בין יערות, עטופה במה שנראה כחורף תמידי. לעתים קרובות היו שבועות רצופים שבהם רוחות קפואות כקרח הצליפו בעצי הלבנה הדקים, דוחקות באכזריות בגופם של הקונים בשוק. אפילו בימי הקיץ הרגשנו שהשמש נגלית לעינינו לעתים נדירות בלבד.
Categories
Specials
Resources
Help 
Language
Quick Search
Authentication
Your cart
News