תפוזי דם הוא רומן יפהפה על אישה־ילדה שמנסה ללמוד לחיות עם הגעגוע למה שהלך לאיבוד בטרם עת ולגדל קצת עור על הנשמה החשופה, והוא מסופר בתנופה ובעדינות, בהומור ובתבונה. לרוזנפלד־סופר יכולת יוצאת דופן לבנות גיבורה ספרותית שלופתת את לב הקורא בלי לעשות עליו אפילו מניפולציה קטנה אחת, מבלי להגזים, להתאמץ ובעיקר מבלי לזייף. זהו ספר על החומרים המוּכַּרים של הספרות: אהבה וכאב, סקס ומוות, אבל הוא רענן לגמרי. קולו צלול, הגון ומפוכח והוא מזמן לקוראיו הנאה צרופה. אם אפשר היה לקפוץ לתוך דפי ספר ולחבק מישהי, הייתי רוצה להיכנס אל בין הדפים ולחבק את נועה. ולהציע לה להיות חברה שלי. "פתאום זה מכה בי, תחושת אושר פתאומית, פראית, מפוצצת, מציפה לי את הלב והריאות ומטפסת לי במעלה הגוף, אני רוצה לצרוח, לא יודעת את נפשי מרוב אושר מזוקק, גדול מדי. מחלחלת בתוכי ההכרה שבחיים, ב ח י י ם לא הייתי משוחררת ככה, אף פעם. וזה מפחיד, בחיי שזה מפחיד, כי איפשהו עמוק בפנים, אני פתאום קולטת עד כמה זה רגעי, עד כמה זה בלתי לכיד, התחושה הזאת. אני מתיישבת על ספסל מלוכלך באלנבי פינת ביאליק ומרגישה חולשה בכל הגוף. ככה לא הייתי אף פעם. משוחררת. וככה לא אהיה יותר לעולם. רגע כזה."