רק נפגשנו במערה, אפילו השתדלנו שלא להגיע לזמן אחר. פתאום היו צבעים ואורות, התקרה התחלפה בקירות, והקירות הסתחררו.
ואנחנו ילדים של היום, עם מחשב וטלפון ניד והכל, היינו לכמה שעות לפני עשרות שנים.

אבל למה המנהל מגלח את שערי?
ומה פתאום הוא קוצץ את צפורני? אז פשוט ברחתי ממנו. כמו טיל.
"זה ינוש קורצ'ק" ספרה לי שרון אחר כך, "הוא רופא וכאן זה בית היתומים שלו".
ובבית היתומים הזה הילדים נהלו הכל. הם הצביעו על קבלת חניכים חדשים, הם היו השופטים בבית המשפט ששפט חניכים. כלם היו שוים, והחניכים יכלו להתלונן על כל מי שרצו ועל כל מה שרצו.
אני יודע שכעבר זמן קצר, בשואה, כל הילדים האלה נשלחו למחנות השמדה. אני יודע שינוש קורצ'ק לא רצה להציל את עצמו והלך עם החניכים שלו. אבל מה שאני ראיתי היה רק את ממלכת הילדים הקטנה שהוא הקים בבית היתומים בורשה.