כשהייתי קטנה אמא שלי היתה מספרת לי סיפור שאהבתי מאוד,
על ילדה אחת שאבד לה כדור צמר, על אשה זקנה ועל שתי
ברכות של קסם. כשבגרתי ונעשיתי אמא, סיפרתי את הסיפור
לבנותי, והן אהבו אותו וביקשו לשמוע אותו שוב ושוב.
ברגעים המתוקים שלפני השינה, בטיולים ובפיקניקים,
בשעות הקסומות שהעולם התפוגג בהן והיה נדמה שרק
אנחנו כאן, חזרנו אל הסיפור הקצר הזה. ובינתים הוא התמלא
והשתנה. הילדה שאבד לה כדור הצמר קבלה שם - שירז,
וכך גם כל גיבורות הסיפור. הוספתי לו פרטים חדשים, תמונות
וארועים שלא היו בו קודם, כי ככה זה עם סיפורים אהובים.
מי שחוזר ומספר אותם נותן להם מעצמו, ובכל פעם משתנה
ומתחדש יחד איתם, ממש כמו מי שמקשיב להם עוד ועוד
ומי שימשיך ויספר אותם הלאה.
ריטה