הם עזבו את המקלט, ואני נותרתי לבדי. הרגשי מאוד בודד. אינני אוהב להיות לבד. גם כשהורי הולכים לבקר חברים או לסרט, אני מעדיף שיורם יהיה בבית - אפילו אם נריב. לשבת במטה זה שעמום אחד גדול. סתם יושבים ומחכים ומפסידים את החוויות. בחיי, למה הסכמתי? אם היתי מותר, הייתי סורק עכשיו את השכונה, ואולי מגלה חפצים חשודים. במקום זה אני עומד פה כמו גולם עלוב ומקנא בחברי... אבל בסוף - וזה מה שחשוב - שומרי השכונה זכו לתהלה, ודנה פישמן התפוצצה, כאילו שהיא מטען חבלה...