כשאמא כרעה ללדת, היא היתה לבדה. בכוחות עצמה הגיעה לבית החולים.
איש לא החזיק את ידה כשכאב לה, ואיש לא המתין במסדרון לדעת מה נולד. היא היתה לבדה.
כשיצאתי לאויר העולם בצריחה אדירה, אמרו לאמא: מזל טוב! יש לך בת! תשמעי איזה קול יש לה!
משקלה שני קילו ושבע מאות גרם. זה בהחלט לא רע!...
אחר-כך שאלו: יש לך כבר שם? ואמא אמרה: לא חשבתי על בת. יש לי שם לבן.
ואז אמרה את שמו של אבי שהיה בעל צליל זר ופרצה בבכי מר. כשנרגעה, אמרה: קשה לי עם השם הזה.
אילו נולד בן יכולת לקרוא לו אבי, אמרה אחות שעמדה ליד אמא. ואחות אחרת אמרה: אולי אביה?
איזה מיו שם זה אביה? שאלה אמא. והאחות אמרה: אביה - אבא שלה.
שם מוזר, אביה, אמרה אמא, וכעבור רגע הוסיפה: שם יפה! הכי יפה!